לפני שפגשתי את הפנדות: צ'נגדו

יום אחרי שחזרתי מהחומה הגדולה של סין, עליתי על טיסה מוקדמת לצ'נגדו (Chengdu), עיר הבירה של מחוז סצ'ואן. הטיסה לצ'נגדו אורכת כשלוש שעות, תלוי בחברת התעופה שאתם בוחרים. אבל עליי להזהיר אתכם מראש שרוב הטיסות בסין, אם לא כל הטיסות בסין, יוצאות באיזה שהוא עיכוב. הטיסה שלי לצ'נגדו, למשל, התעכבה בשעה ותאמינו לי, מדובר בעיכוב קל במיוחד.

מדוע טסתי לצ'נגדו, שנמצאת אי שם בצדה המערבי של סין? הגעתי לשם בכדי לפגוש את הפנדות, שנחשבות לאחד מהסמלים הלאומיים האהובים ביותר על הסינים. אבל שלא כמו רוב התיירים, שמבקרים במרכז רביית ומחקר הפנדות בצ'נגדו, אשר ממוקם במרחק של כחצי שעה נסיעה ממרכז העיר, אני בחרתי להתנדב בשמורת וולונג (Wolong National Nature Reserve). שמורה זו נמצאת בקרבת העיר יא-אן (Ya'an), במרחק של כשלוש שעות נסיעה מצ'נגדו. אספר לכם פרטים נוספים על ההתנדבות בפוסט הבא שלי, אבל בינתיים פשוט אספר לכם שצ'נגדו הייתה בשבילי תחנה בדרך לשמורת הפנדות.

בשדה התעופה פגשתי את המדריך שלי, שילווה אותי במהלך עשרת הימים הבאים. הוא הראה לי את הדרך לאוטובוס שמגיע אל מרכז העיר. לקח לנו בערך שעה- שעה וחצי להגיע אל אחד ממלונות העיר. שם, יצאנו והתחלנו ללכת לכיוון ההוסטל ששימש כביתי למשך יום וחצי, Traffic Inn. המדריך שלי גר בצ'נגדו, כך שהוא תכנן לישון בדירה שלו. כשהגענו להוסטל, הוא הציג אותה בפני בחורה צרפתייה, שגם היא הגיעה בכדי להתנדב בשמורת וולונג. הגענו לחדר עם ארבע מיטות. אחת בשבילי, אחת בשביל הבחורה הצרפתייה, אחת בשביל בחור שוודי שהגיע הרבה יותר מוקדם והיה גם הוא מתנדב, ואחת בשביל סיני זר לחלוטין, שהיה מאד נבוך מכל הסיטואציה.

בלילה הראשון שלנו בצ'נגדו יצאנו יחדיו, הבחורה הצרפתייה, הבחור השוודי, המדריך שלנו ואני, לאכול באחת ממסעדות העיר. המדריך שלנו הזמין לארוחה את אחת מהדיירות שמשתתפות יחד איתו בשכר הדירה, והיא הייתה נרגשת מאד לאכול יחד עם אנשים מערביים סביב אותו השולחן. היא התבוננה בנו לאורך כל הארוחה וצחקה יחד עם המדריך שלנו על האפים שלנו, שלא היו שטוחים כמו שלהם. כדאי שתדעו שאנשים סינים אוהבים להתבדח על נושאים שכאלו. אל תיעלבו או משהו.

חזרנו ל-Traffic Inn והלכנו לישון. כשהתעוררנו, פגשנו את המדריך בשלנו בלובי והתחלנו את הסיור שלנו ברחבי העיר. התחנה הראשונה הייתה שוק מקומי, שנמצא במרחק של מאות צעדים בלבד מההוסטל שלנו, בסמטה נסתרת. בכניסה של השוק ראינו תצוגה של עוגות שנראו טעימות במיוחד, אבל המדריך אמר שרוב העוגות בסין אינן טעימות כמו שהן נראות. מהעבר השני של הכניסה ראינו שורה של חתיכות בשר, תלויות על עמוד מתכת אפקי. ואז נכנסו פנימה. היה שם הכול, בשוק. כל סוג של מזון שאתם יכולים להעלות על הדעת. ראשית כל, היו שם ירקות ופירות. אחר כך, היו שם גם תבלינים. היה הרבה מאד בשר. והיו שם אקווריומים קטנים רבים, שהיו ביתם הזמני של דגים וכמובן, צבים. בסין אתם יכולים לאכול מה שאתם רוצים.

יצאנו מהשוק אחרי שוטטות קצרה והלכנו לרכוש בטריות למצלמה שלי, בגלל שדקות ספורות אחרי כניסתנו לשוק המצלמה החליטה למות. אחרי שמילאתי אותה בבטריות, המשכנו לתחנה הבאה שלנו. המדריך שלנו לקח אותנו לכיכר המרכזית בצ'נגדו, כיכר טיאנפו (Tianfu Square).

היה זה יום סגרירי, ולא הרבה אנשים הסתובבו בכיכר. הנקודה המרכזית בכיכר היא הפסל הלבן של מאו זדונג, אשר משקיף על הכיכר כולה. מאו זדונג ידוע טוב יותר בתור "יושב הראש מאו" והיה, בחייו, מהפכן קומוניסטי סיני ואחד מהאבות של הרפובליקה העממית הסינית. לא היה הרבה מה לעשות בכיכר, אז פשוט הסתכלתי סביב וצילמתי דברים מעניינים.

התחנה הבאה שלנו הייתה האהובה עליי: פארק העם (People's Park). זהו פארק שלא תראו בשום מקום אחר. הייתי בפארקים בבייג'ינג ובמקומות נוספים בסין, אבל הפארק הזה באמת שימח אותי. ישנם עצים רבים בפארק, מה שהופך אותו לירוק במיוחד, ובמרכז הפארק תמצאו אגם מקסים. אם תרצו, תוכלו לשכור כלי שייט שייקח אתכם אל מרכז האגם. אבל אני לא אהבתי את הפארק רק בגלל יופיו המרהיב, אלא בעיקר בזכות האנשים שהסתובבו בו. האנשים עשו כל דבר העולה על הדעת: הם ציירו, שיחקו בקלפים, ניגנו על כלי גנינה שונים, שרו, רקדו, רשמו שירים על המדרכה של הפארק, אכלו ממתקים, חייכו, צחקו, מחאו כפיים… הפארק היה ללא ספק פארק העם, והוא היה כל כך חי.

עשינו את דרכנו על פני השבילים של הפארק עד שהגענו אל הרחבה המרכזית שלו. שם, עשרות סינים מקומיים קדו יחדיו בשמחה. החלטנו להצטרף אליהם. זה היה מהנה ביותר ואני, באופן אישי, לא הרגשתי זרה כשרקדתי ביניהם. הסינים קיבלו אותנו בחיוך. כשסיימנו, גבר סיני שאל אותנו אם אנחנו רוצים לקבל מסאג' בחינם. הוא היה מעולה, והצליח לשחרר את הכתפיים והצוואר שלי, שעוד היו תפוסים מהטיסה.

ואז הלכנו לצפות במופעים שהתקיימו מסביב לרחבה. היו שם זמרים סיניים, רקדנים מסורתיים וכמה אנשים שביצעו משחק. כשסיימנו לצפות באחת מן ההצגות, עשינו את דרכנו לכיוון היציאה. עברנו דרך גן-עצים, בו היו מוצגים כל מיני סוגים של עצים סיניים קטנים.  עצרנו גם לצד אגמון קטן, שבו עשרות דגים סיניים צבעוניים שחו הלוך ושוב.

הגענו אל האנדרטה המרכזית בפארק, מבנה גבוה שהזכיר לי אובליסק מצרי. האנדרטה הוקמה על מנת לסמל את המרד שהוביל לנפילתה של שושלת צ'ינג. על הרחבה שמול האנדרטה, מקומיים לקחו חלק במגוון רחב של פעילויות מסורתיות. קבוצת נשים עבדה על טכניקות הסייף שלהן. התנועות שלהן היו חלקות ונחושות כל כך. היה תענוג לצפות בהן.

אבל אז עיני תפסו פעילות עוד יותר מעניינת. ממש מול האנדרטה, גבר סיני עמד וצייר על המדרכה שורה של אותיות סיניות. הוא השתמש במברשת מחודדת ומוזרה שנראית לי כמו ספוג צהוב וטבל אותה בדלי אדום בכל פעם שהיה זקוק לעוד "צבע". כששאלתי את המדריך שלנו על העניין, הוא הסביר שהאותיות יצרו שיר סיני עתיק ושהמברשת אכן הייתה ספוג. הוא גם הסביר שהגבר לא השתמש בצבע, אלא במים. מאוחר יותר, כשראיתי את אחד מעובדי הפארק שוטף אותיות סיניות מחלק אחר של המדרכה, לא הייתי מופתעת. מים שוטפים מים. והשירים שעל המדרכה אינם נשארים שם לנצח.

לפני שיצאנו מהפארק, עצרנו על יד דוכן למכירת סוכריות סוכר. המדריך הסביר שעלינו לסובב את גלגל המזל על מנת לקבל סוכריה. גלגל קטן עמד על יד מוכרת הסוכריות וציורים קטנים של בעלי חיים היו מצוירים על הדפנות שלו. היה שם עכברוש, סרטן, תרנגול, פרפר ו… דרקון! המדריך שלנו ציין שהסוכרייה השווה ביותר הייתה סוכריית הדרקון. הבחורה הצרפתייה סובבה את הגלגל ו… לא קיבלה את הדרקון. יצא לה הסרטן. המוכרת הכינה את הסוכרייה על המקום, והיה נחמד לראות. כשהיא סיימה להכין לנו את הסוכרייה, תייר נוסף הגיע, סובב את הגלגל והשיג את הדרקון. הוא היה בר מזל. הדרקון גדול הרבה יותר מהסרטן.

יצאנו מהפארק, סוף כל סוף, למרות שהייתי שמחה להישאר בו לזמן רב יותר. התחנות הבאות שלנו לא היו מעניינות במיוחד. עברנו בכל מיני אזורים עם חנויות ודברים בסגנון. כשהשמיים החלו להחשיך, חזרנו להוסטל שלנו ואחרי מנוחה קצרה, יצאנו שוב לאכול באחת ממסעדות העיר. יום ארוך עוד היה לפנינו.