שמורת הטבע וולונג היא שמורה ענקית, מלאה בעצים ירוקים, מפלי מים, גשרים והרבה מאד מדרגות. כשהיו לנו ימים חופשיים, היינו עולים על האוטובוס של השמורה ונוסעים למקומות שונים בתוכה. באחד מן הימים, עלינו על המעלית שלקחה אותנו מטה אל עמק המפלים ומשם עשינו את דרכינו מעלה, על פני אלפי מדרגות. אני לא זוכרת בדיוק כמה מפלי מים היו שם, משום שהיו כל כך הרבה. והם כולם היו יפהפיים.
ביום אחר, הגענו אל הכניסה של השמורה וביקרנו בגן החיות שקיים שם. אחרי שרכשנו את הכרטיסים, עלינו על האוטובוס התיירותי של גן החיות, שהסיע אותנו דרך הכלובים של הטורפים, ביניהם אריות, טיגריסים ודובים. בכל פעם שנכנסנו אל כלוב חדש, אנשי הצוות הביאו לנו חתיכות בשר בכדי שנוכל להאכיל את בעלי החיים בהן וזה מה שעשינו. הבשר היה משופד על מקל מתכתי, שאותו הוצאנו מחוץ לחלון של האוטובוס. בעלי החיים לא היססו לרגע. לא אהבתי את זה. הטורפים האלה אמורים לצוד ולטרוף את המזון שלהם בכוחות עצמם, ולא לקבל אותו היישר אל תוך פיהם כמו תינוקות.
בערך חצי שעה מאוחר יותר, האוטובוס נעצר בכניסה האמיתית של גן החיות והתחלנו להתהלך בכוחות עצמנו בין הכלובים השונים. חלק מבעלי החיים הסתובבו בחופשיות על פני המדרכות, כמו מספר רב של ציפורים, והאחרים פשוט ישבו בתוך הכלובים שלהם והביטו בנו במעין עצבות. אני לא יודעת למה, אבל פשוט הרגשתי שהם עצובים. אחרי זמן מה, הגענו אל בימת המופעים של גן החיות, בדיוק בזמן למופע של הפיל והקופים. אני תוהה כיצד מאלפים מצליחים לגרום לבעלי החיים להיות כה מדויקים. הקופים עשו עבודה מעולה, רכבו על אופניים וצעדו על פני חבלים… הפיל הסתובב סביב עצמו, שיחק לבדו בכדורגל והבקיע מול שער ריק.
אחרי גן החיות, עשינו את דרכינו אל המקדש של השמורה. קיים שער אדמדם מקושת שמוביל למסלול מלא במדרגות, העושות את דרכן דרך יער ולבסוף מעלה, אל המקדש. התחלנו ללכת על פני השביל הזה, אבל אחרי כמה מאות מדרגות עצרנו והחלטנו לחזור אחורה. הסתכלנו קדימה ולא ראינו מקדש; רק מדרגות שהתפתלו דרך היער, וזה תסכל אותנו. אבל לא וויתרנו לגמרי, וביום אחר אני והצרפתייה החלטנו לנסות ולהגיע אל המקדש פעם נוספת. האגדה מספרת שקיימות אלף מדרגות שמובילות אל המקדש. המשכנו לטפס עד שראינו שער מקושת נוסף לפנינו. קיווינו שזה יהיה השער האחרון שמוביל אל המקדש, והתקוות שלנו נענו. אחרי כמה עשרות מדרגות נוספות, סוף-סוף הגענו אל המקדש. המקדש אדמדם וקטן, ולא היה בו אף אחד. מוזיקה עדינה התנגנה ברקע, אבל המקום היה שומם, עד כמה שיכולנו לראות. אז אחרי התרשמות קצרה, חזרנו על עקבותינו.
כל שלושה ימים, המדריך שלנו לימד אותנו מנדרינית במועדון של בית המלון, שממוקם בקומה השלישית. כך למדתי איך אומרים את שמות המספרים בסינית ואיך להסביר מאין אני מגיעה. המתנדבים האחרים שנאו את השיעורים הללו, אבל אני אהבתי את השפה וזה היה אחד מהדברים האהובים עליי בכל תכנית ההתנדבות.
אחרי כעשרה ימים בשמורת וולונג, חג המולד הגיע, וכיוון שרוב המתנדבים היו נוצרים, המארחים הסינים החליטו להוציא אותנו מהשמורה בכדי לחגוג את ערב חג המולד. מרבית מהאנשים הסינים הם בודהיסטים, אז הם אינם מאמינים בנצרות ולכן לרוב אינם חוגגים את חג המולד, אבל למה לא לנצל סיבה למסיבה? גם אני באתי רק בכדי ליהנות קצת. עלינו על מיניבוס ועשינו את דרכינו אל העירייה הקרובה, יא'אן. שם, המארחים הסינים לקחו אותנו למועדון קריוקי. קיימים רבים כאלו בסין. קיבלנו חדר פרטי, עם ספות ושולחן עמוס בפירות ובבירות, כשמלפנים עומד מסך ענק המציג סרטוני קריוקי.
הסינים- ארבעתם – שמו על ראשיהם כובעי סנטה קלאוס והתחילו למזוג בירות אל תוך כוסות הזכוכית. אחד מהם החל להרכיב את רשימת הקריוקי, שכללה שירים באנגלית ובסינית. אחרי כמה בירות, התחלתי לשיר גם את השירים בסינית. יש לי כשרון לשיר שירים שמעולם לא שמעתי לפני כן. אני פשוט מרגישה איך המילה הבאה תישמע. זה היה לילה מהנה ביותר, ובסופו עלינו שוב על המיניבוס וחזרנו אל בית המלון שלנו.
.__
הפוסט הבא יהיה על יא'אן. חכו ותראו.
__
רוצים ללמוד עוד על התנדבות בחו"ל? מוזמנים להיכנס לבלוג שלי – "המתנדב העולמי".
סיפור סיני 