הגעתי לשיאן (西安) מאוחר בגלל הטיסה. הנהג של ההוסטל, שהזמנתי מבעוד מועד, עמד באולם הטיסות הנכנסות השומם והחזיק בידו שלט שעליו רשום השם שלי בכתב יד גדול ובולט. הוא נראה עייף, אך לא אמר דבר כשהתקרבתי אליו. הוא רק הנהן בראשו והחל ללכת לכיוון מגרש החנייה. הוא שם את המזוודה שלי בתא המטען של הרכב שלו והתחלנו לנסוע לכיוון מרכז העיר שיאן.
הנסיעה ארכה כ-50 דקות ולאורך כל הדרך ישבנו בדממה. הרכב עבר דרך שער הכניסה הראשי בחומותיה העתיקות של שיאן ונסע לאורך הרחובות השקטים, עד שפנה לתוך סמטה צדדית. ואז הוא נעצר מול ההוסטל שלי, Hantang House. הנהג ליווה אותי פנימה, אמר "ני האו" (שלום) לפקידת הקבלה ועזב. המקום היה אפלולי, וווילון אדום חסם את הכניסה, אך פקידת הקבלה חייכה חיוך מלא אור.
Hantang House
"אני רואה שהטיסה שלך התעכבה…" היא אמרה, "איך עברה עלייך הנסיעה הנה?"
"עברה נהדר," חייכתי חזרה, אך לא היו לי כוחות להתחיל בשיחה. הייתי מאד עייפה. אני חושבת שהיא הבינה.
היא מצאה את פרטי ההזמנה שלי והסבירה לי בקצרה על אופן התשלום, על שירותי ההוסטל ועל החדר שלי. היא הביאה לי את הכרטיס המגנטי. נאבקתי עם המזוודה שלי במעלה המדרגות, אל הקומה השלישית. אף אחד לא עזר לי לסחוב את המזוודה. כשסוף כל סוף הגעתי אל דלת החדר, הכנסתי את הכרטיס לחריץ הנכון ופתחתי את הדלת. עמדתי מופתעת מול החדר, שהיה נראה מודרני מאד, עם מיטה זוגית ענקית במרכזו וחדר מקלחת מרשים ביותר. כשאני נכנסת לבית מלון, אני תמיד מסתכלת על המקלחת. זה מעין הרגל. ישנם כל מיני סוגי מקלחות. חלקן נוחות יותר מאחרות, לחלקן יש ווילונות, חלקן בעלות דלתות שקופות, חלקן אמבטיות וחלקן דוש. המקלחת הזו הייתה מקלחת דוש, עם דלתות שקופות וחשוב מכול, זרמו ממנה מים חמים! אחרי עשרה ימים בבית המלון בבסיס וולונג, הייתי אסירת תודה על המים החמים!
אני חושבת שממש אהבתי את החדר ב-Hantang House בגלל שהייתי רגילה לחדר בבסיס וולונג, שהיה קר ו… בעיקר קר. בניגוד לחדר בבסיס וולונג, החדר בהוסטל הנוכחי היה חמים ונעים. כה חמים ונעים. הייתי כל כך שמחה. אחרי מקלחת ארוכה, נכנסתי אל מתחת לסדינים של המיטה הזוגית ושקעתי לתוך שינה, בידיעה שבעוד שעות ספורות יהיה עליי להתעורר, כי עוד רגע בוקר. ועם יומיים בלבד בשיאן, היה עליי להתעורר מוקדם ככל האפשר.
_
הפוסט הבא יהיה על ארוחת בוקר, האטרקציות והאנשים היפהפיים של שיאן.
סיפור סיני 